2010 גג \ 22 1 בין דמויותיהם. מסה זו מנסה לפזר מקצת מן הערפל האניגמטי האופף את הספר טורים, ו, תרצ"ד 1933).

Transkript

1 2010 גג \ 22 1 חיים נגיד משורר מת מהלך אמונתו של נתן אלתרמן בכוחו של הבלתי מובן בשירה תורגמה לשפת המעשה השירי בספרו הראשון, כוכבים בחוץ. דורות של קוראים ומבקרים נתקלו בקשיים בניסיונם להצביע על 'הסיפור' שמספרים השירים הללו, ולתאר את מערכת היחסים בין דמויותיהם. מסה זו מנסה לפזר מקצת מן הערפל האניגמטי האופף את הספר מן המפורסמות היא ששלושת ספרי שיריו הראשונים של נתן אלתרמן, כוכבים בחוץ, שמחת 1 עניים ושירי מכות מצרים, עטופים בשבעה צעיפי הסוואה והצנעה. חיד תיוּת זו לא רק הקנתה להם את אופיים המשכר ומהלך הקסם, אלא היא שהפנתה את קוראיהם במכוון או בדיעבד - לקסמיה החזותיים והמוסיקליים של שירתו, לחריזתה ולמקצבה המכשפים. כי אם המשמעות הייתה חסומה לעתים בפני הכוח המ מ שּׂג, הרי הממשות הצלילית והאימאז'ית הייתה גלויה בפני הכוח המד מּה. כך שירתה החיד תיוּת בשירת אלתרמן אותה תכלית שהשירה המודרניסטית כיוונה אליה מראשיתה לקרב את הפיוט אל המוזיקה, להביא את ההבעה המילולית למקום שבו המ לּ ים מכוננות חוויה שאינה ניתנת להבעה במ לּ ים. כידוע, כבר מראשיתו התפעם אלתרמן הצעיר מכוחם של החידת יוּת והעמעום השיריים, כפי שהתוודה בשנת 1931, שבע שנים לפני כוכבים בחוץ, במכתב למנטור שלו, אברהם שלונסקי, שמצטטת חגית הלפרין במאמרה בגיליון זה ("כך מדבר האדם החי כולו, על נפשו ומוחו ודמו. כך מדבר גם הטבע החי, הנושם ובוכה וצוהל בין הארץ והשמים"), והוא אף הקדיש לכך, כעבור שנתיים, את אחת ממסותיו הנודעות "על הבלתי מובן בשירה" (בגיליון טורים, ו, תרצ"ד 1933). אמונתו של אלתרמן בכוחו של הבלתי מובן בשירה תורגמה לשפת המעשה השירי בספרו הראשון, כוכבים בחוץ. במבוא לספרו הכוכבים שנשארו בחוץ ממצה אברהם בלבן את הקשיים שבהם נתקלו דורות של קוראים בספר ביכורים מופלא זה: לקושי בהבנת השירים תורמות כמה וכמה תופעות: רוב השירים אינם מאפשרים לקורא לעצב בנקל תבנית עלילתית או תמונתית רצופה, ועל אחת כמה וכמה - רצף הגותי גלוי לעין. התבנית העלילתית או התמונתית, בשירים שבהם היא קיימת, נמסרת בצורה מקוטעת ומרומזת בלבד. בחלק ניכר מן השירים מתקשה הקורא לקבוע מהו "נושא השיר" אף במובן הכללי ביותר. המגמה להימנע מעיצוב "נושא", או "מסגרת התייחסות", שניתן לזהותם בנקל, בולטת בשירי האהבה הכלולים בספר. שירים אלה אינם מספרים סיפור, אינם מתייחסים ישירות לאירוע כלשהו מעברם של הגיבורים, אלא מתארים מערכת יחסים מורכבת, אשר ריקעה העלילתי מרומז בלבד. יתר על כן, אופי הדברים המושמעים באוזני הנמענת, והעובדה שהשירים כוללים רק מעט תווי היכר נשיים (אשר ניתן לפרשם פירוש מטפורי) מעלים ספיקות ביחס לזהות הנמענת. בצד הנטייה הטבעית לראות בה אישה אהובה, יש מבקרים הטוענים כי היא "תבל", "מוזה" ועוד. גם 1 הרחיבה בעניין זה זיוה שמיר בספרה עוד חוזר הניגון (1989), המכיל אבחנות רבות שטרם הוארו בחקר אלתרמן. מנגד, החידתיות גם היוותה פתח לפרשנויות מגוונות בייחוד לקובץ שמחת עניים, עליו כתב עוזי שביט בספרו לא הכל הבלים והבל : החיים על קו הקץ על פי אלתרמן (2007) פרשנות מאירת עיניים, הנוטעת את ההוויה המתוארת בפואמה בעולם של ראשית מלחמת העולם השנייה.

2 \ 2 גג \ מצבו של הדובר בחלק מן השירים אינו ברור, והמבקרים מתווכחים, בין השאר, האם הוא אדם חי או חי-מת. אבל אפשר כמדומה להצביע על הסיפורים שמספרים כמה מן השירים הללו על עברם של הגיבורים, ועל מערכת היחסים ביניהם, וגם מצבו של הדובר אינו כה מעורפל כפי שמשתמע מדברי אברהם בלבן. אם כי ראוי לזכור, שאלתרמן, אמן ההסוואה וההצנעה, לא תיאר את קורותיו של זמרו הנודד בלשון ישירה ולא עיצב את המציאות שהוא נע בתוכה בשפה ריאליסטית, אלא בדרך מטפורית רבת-צירופים אניגמטיים, אוקסימורוניים וזאוגמטיים, שמניחה לקוראיו להבין את השירים בדרך קונוונציונלית, אך גם מאפשרת להם לבנות מתוך המטפורות ומשברי המראות את תמונת המציאות הריאלית, כפי שנהגו לעשות גם האימפרסיוניסטים לפניו. שרל טרנה, כרזה משנות ה- 30 נתן אלתרמן בנשף פורים (באדיבות מרכז קיפ, אוניברסיטת ת"א) בשנת 1938 שנת הופעתו של קובץ שיריו הראשון של נתן אלתרמן, כוכבים בחוץ, הוצג 2 בבתי-הקולנוע בצרפת סרטו המוסיקלי של השנסונייר הצעיר שארל טרנה, Je Chante (אני שר), בבימויו של כריסטיאן סטנגל, שכתב גם את התסריט. הסרט נשא את שם הפזמון של טרנה שהופץ בתקליט שנה קודם לכן, וזכה להצלחה גדולה. השנסון מגולל בסגנון מבודח את סיפורו הנוגה של נווד חסר קורת גג, עני ורעב, המהלך בנוף פסטורלי בין חוות וטירות ושר למחייתו, עד שהשוטרים מניחים עליו יד, כולאים אותו בבית המעצר המקומי, ושם הוא תולה את עצמו מרוב ייאוש ורעב. אך מותו אינו אסון אלא הצלה. עתה הגיע הקץ לייסוריו, והוא חוזר כרוח רפאים אל אותם שדות ירוקים, ושוב הוא מהלך בין חוות וטירות ושר להנאתו, אך ללא דאגות פרנסה, כי הנה נתמזל מזלו והוא היה לרוח רפאים. 2 שארל טרנה, יליד 1913, התפרסם בצרפת כבר מתחילת שנות השלושים. במהלך חייו (הוא נפטר בשנת 2001), חיבר כאלף פזמונים, המפורסם מביניהם היה הים Mer) (La משנת 1944, שזכה ליותר מ- 400 הקלטות שונות.

3 2010 גג \ 22 3 אני שר \ שארל טרנה א נ י שׁ ר! בּ ק ר ו ע רב א נ י שׁ ר, בּ דּ ר ך מ ה ח וּ ה ל טּ יר ה א נ י שׁ ר. בּ ע ד פּ ת ל ח ם, בּ ע ד כּוֹס מ י ם א נ י שׁ ר. ע ל כּ ר דּ שׁ א בּ יּ ע ר א נ י נ ר דּ ם ז בוּב ים י ע ק צוּנ י ו א נ י מ א שּׁ ר. י שׁ ל י ה כּ ל ו א ין ל י דּ ב ר. בּ דּ ר כ ים א נ י שׁ ר. ח פ שׁ י וּמ א שּׁ ר. ה פיוֹת, א לוֹת ה לּ י ל ה, ה פיוֹת בּ מ טּ ת י י שׁ נוֹת. י ר ח מ ת גּ נּ ב ל יּ ע ר מ ע דנוֹת ו א תּ נוּ י ר ק ד. בּ צּ ה ר ים ל נּ ס יכ ה. צ ל צ ל תּ י ל שּׁ וא. ה יא י צ אָה מ ה בּ י ת, ו ה שׁ א יר ה ל י א ר ז כּ זּ י ת. כּ ך ה מּ שׁ ר ת ה סּ ינ י שׂ ח. א נ י שׁ ר, א ב ל ה ר ע ב... ה ר ע ב בּ ב ט ני מ ק ר ק ר. א נ י שׁ ר ו ה תּ אָבוֹן מ ת עוֹר ר ל פ ת ע א נ י מ ת ע לּ ף ע ל ה שּׁ ב יל נוֹפ ל. א נ י מ שׁוּל כּ מּת. ז 'נ ד ר מים, ז 'נ ד ר מים בּ ד ר כּי מ ז דּ מּ נ ים. "ה בּ יטוּ בּ י ד י, ר ח ימ א ים. א נ י ר ע ב... תּ נוּ ל י ל א כ ל... ר אוּ, א נ י ק ל... כּ ל כּ ך ק ל, ל עוּף אוּכ ל..." "ל תּ ח נ ה" פּוֹל ט ים ה מּ שׂוּ פמ ים. "מ יּ ד ל תּ ח נ ה! אַתּ ה ה זּ מּ ר ה נּ וּ ד? א ה הּ, י ד יד י, נ ת פּ ס תּ בּ כּ ף. ע ל ה כּ ל תּ שׁ לּ ם. ל כּ ל א מ יּ ד"! ח בל, תּ ב ר ך ע ד בּ ל י דּ י. ח בל, ה צּ ל תּ אוֹת י מ ח יּי. בּ ע ז ר ת ך ח בל לבּ וֹר א ה שׁ ב תּ י א ת נ שׁ מ תי. וּמ אָז... א נ י שׁ ר! ע ר ב ים וּב ק ר ים א נ י שׁ ר בּ דּ ר כּי. א נ י שׁ ר, רוּח י רוֹד פ ת אַר מוֹנוֹת וּכ פ ר ים. רוּח ר פ א ים שׁ ר. מ צ ח יק! א נ י י שׁ ן, בּ ין פּ ר ח ים א שׁ כּ ב, ז בוּב ים ל א י ע ק צוּנ י. ר ע ב ל א א ד ע. ים א נ י שׁ ר ל י ה כּ ל ו א ין ל י דּ ב ר. שׁ י בּ דּ ר כ סוֹף סוֹף ח פשׂ י וּ מ א שּׁר. מצרפתית: חיים נגיד השנסון אני שר כתוב ברוחה של מסורת צרפתית עשירה שראשיתה כבר בסוף המאה ה- 15. דמות מרכזית בכל שנסון הוא הווגבונד, חסר הבית העני הנודד בדרכים, המשמיע את שיריו כמו טרובדור. דמות זו משכה כבכבלי קסם את נתן אלתרמן הצעיר, עת נתקל בה בתקופתו הסטודנטיאלית בצרפת. כפי שכותב הביוגרף הנאמן שלו, מנחם דורמן: [כשהיו] מבקרים [אלתרמן וידידו חיים גמזו] באחד הקאבארטים הקטנים, שפריס הייתה משופעת בהם, נתן היה נהנה כאחד מפזמוני השאנסוניירים והשאנסונייריות. היה צוחק במלוא פה את צחוקו הצוהל למשמע פזמוני חשק והיתול מפולפלים, חדשים וגם ישנים. וביותר אהב את גסויותיו של פראנסוא ויון, של אותו צרפתי מן המאה ה- 15, בן בלי בית כל ימיו, "וגאבונד" שכתב שירים ובאלאדות, גם גנב ורצח

4 \ 4 גג \ ונידון לתלייה, אבל ניצל ממנה ונעלם... שכחוהו עד שגילוהו מחדש בודלר, רמבו, ורלן, שנתן למד 3 עכשיו את שירתם בשקידה (משהו מהם תרגם כעבור שנים מספר). בשנות העשרים של המאה הקודמת, התקופה שבה החל לדרוך כוכבו של טרנה, זכה לפופולריות נוסח חדשני של שנסון, שהיה לו מסר חברתי ותינה את מר גורלם של חסרי הבית ושל הפועלים הפשוטים. שנסונים ברוח זו הושרו בפריס בבתי קפה ובקברטים, בעיקר בפי זמרות, שאחת המוכרות בהן הייתה אדית פיאף. אך השנסון של טרנה לא הלך עם הזרם הזה, אלא הציג את הווגבונד ברוח קומית וקלילה. טרנה בלט בין השנסוניירים בתקופתו גם בכך, שהיה הראשון שהפיץ את שיריו בתקליטים. אך בשל הנסיבות הכרונולוגיות של חיבור שירו של טרנה ושירי כוכבים בחוץ, אין להניח, ששנסון פופולרי זה השפיע על כוכבים בחוץ, אולם הרוח הנושבת ממנו אופיינית לרוח הזמן ההוא. דמות הנווד הייתה באותן שנים סממן מסממני המודרניזם. המשורר הסוריאליסט רנה שאר, כתב שירים על דמות זו. פיקסו בתקופתו "הכחולה" צייר נוודים קבצנים בצבעים מונוכרמטיים מדכאים, והפופולרי מכולם היה הנווד של צ'רלי צ'פלין חסר בית, תמיד מזה-רעב, ביש גדא המסתבך עם החוק המיוצג על ידי שוטרים משופמים ורעים, ובסיום - מצולם תמיד מאחור, מתנדנד בדרכו אל האופק. נווד רעב ואומלל שאינו מת לעולם, אלא צועד בדרך הנפקחת לאורך. רבים ממאפיינים אלה, ובראשם הנימה הקומית-העצובה, קיימים בשנסון של טרנה. בהבדל אחד: הנווד שלו אינו מת לעולם. הוא מת ומוסיף ללכת. למעשה, זוהי מעין פרודיה על תבנית הבלדה: אני שר הוא שיר סיפורי הנישא בפי זמר נודד, המביע את אהבתו לעלמה בלתי מושגת אלא שסופו אינו רע, כבכל בלדה, אלא הוא מסתיים בטוב הוואגאבונד הופך לרוח, ולעולם לא יחדל לשיר 4 וללכת. תבנית בלדית זו מוטמעת גם בכוכבים בחוץ, ספר המגולל בס"ח שיריו את קורותיו של נווד מת המהלך בין שדות וערים, מלא התפעלות אין-קץ מיפי העולם ועורג אל קסמי אהובותיו. אלא שאלתרמן לא התכוון להקל על הקוראים בשיריו לכן אין התבנית הנרטיבית גלויה לעין כול. הוא לא הציב את השירים בספרו בסדר עוקב, הנאמן לקורותיו של זמרו הנודד, אלא בתבנית חידתית, 5 כ תּ צ רף חידתי שפענוחו מאתגר את הקורא. על פי תבנית זו, השיר הפותח את מקבץ 86 שירי כוכבים בחוץ אינו השיר הראשון, אלא השיר הממוקם במקום ה "בדרך הגדולה" (והשיר שלאחריו, שיר 53, "תבת הזמרה נפרדת", הוא השיר החותם את המחזור). הנה "בדרך הגדולה": ע נ בּ ל ים בּ מּ ר ע ה וּשׁ ר יקוֹת ו שׂ ד ה בּ זה ב ע ד ע רב. דּוּמ יּ ת בּ א רוֹת י ר קּוֹת, מ ר ח ב ים שׁ לּ י ו ד ר ך. ה ע צ ים שׁ ע לוּ מ ן ה טּ ל, נוֹצ צ ים כּ ז כוּכ ית וּמ תּ כ ת. ל ה בּ יט ל א א ח דּ ל ו ל נ שׁ ם ל א א ח דּ ל ו אָמ ת,וּ ו אוֹס יף ל ל כ ת. 3 מנחם דורמן, נתן אלתרמן פרקי ביוגרפיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1991, עמ' 67 4 דורות של מבקרי אלתרמן חבים חוב ראשונים למבקר דוד כנעני, שכתב על דמות המת החי בשירת אלתרמן בספר מסותיו בינם לבין זמנים, ספריית פועלים, וייתכן כי הייתה לכך עוד סיבה: המרידה של אלתרמן הצעיר בשלונסקי. ב. ערפלי, שהקדיש לכוכבים בחוץ פרקים נרחבים בספרו חדוות ההשוואה, מצביע על כך, שספרו של אלתרמן נכתב כמין כפיל-מראה לספרו של שלונסקי, אבני בוהו. והנה, בספר זה ובספריהם של משוררים כמו אצ"ג או למדן, השירים סודרו בזה אחר זה במתכונת נרטיבית או טיעונית. אלתרמן הפר במתכוון, לפי דעתי, מוסכמה זו.

5 2010 גג \ 22 5 שורת המפתח בשיר היא השורה האחרונה - ו אָמ ת,וּ ו אוֹס יף ל ל כ ת. אפשר לקרוא אותה בשתי דרכים: הנווד ההולך בנוף פסטורלי (המעוצב, אגב, על דרך האוקסימורון ההיפרבולי, בדימויים אורבניים- מודרניסטיים, זכוכית ומתכת הם חומרי היסוד של הבנייה העירונית החדישה שהחלה בסוף המאה ה- 19), מתפעל מיפי הטבע עד כדי כך, שהוא כמו מבטיח לעצמו, שגם אם ימות יוסיף ללכת בדרך הגדולה והמפעימה. אך אפשר לפרש את השורה האחרונה כלשונה, כמו בשנסון של שארל טרנה: 6 הנווד מתגלגל תוך כדי הילוכו לרוח רפאים. אם ליישם קריאה זאת בשאר שירי הספר, הרי השיר המוצב בפתח החטיבה הראשונה של כוכבים בחוץ הוא כמו המשך ישיר של הגלגול שהתחולל בשיר "בדרך הגדולה": עוֹד חוֹז ר ה נּ גּוּן שׁ זּ נ ח תּ ל שׁ ו א / ו ה דּ ר ך עוֹד נּ ה נ פ ק ח ת ל א ר ך / ו ע נ ן בּ שׁ מ יו ו א יל ן בּ ג שׁ מ יו / מ צ פּ ים עוֹדל ך, עוֹב ר-א ר ח. על פניו, שיר זה מדבר בשפה המימזיס הריאליסטי, מציג אימאז'ים מוכרים (דרך, אילן, עובר אורח ובהמשך: כבשה, איילת, אישה צוחקת, עיר רחוקה), אך למעשה הוא מתעתע בקורא, שאינו שם לב לאניגמטיות של השיח השירי, אולי משום שהוא מתרשם מן המראות הססגוניים ומן הצלילים המושלמים. כי יותר משהש רי מגלה הוא מסתיר, והוא עושה זאת כביכול בדרך אגב. הרי לא ברור כלל מי הוא אותו נודד, המתפעם מן הניגון שחוזר אליו לאחר שזנח אותו לשווא, ומדוע זנח אותו לשווא, והיכן זנח אותו ומתי? ואל מי הוא דובר? האם אל עצמו? ובכלל, מתי והיכן מתרחש המפגש שלו עם הטבע סביבו? אך אין לשכוח שאלה הן השורות הפותחות של השיר הראשון בספר ראשון, שהתפרסם במלואו לראשונה בשנת 1938 כמעט בלא פרסום מוקדם של השירים בכתבי עת כנהוג באותה תקופה (להוציא שניים-שלושה שירים שהופיעו בגרסה שונה), וזאת - למרות שאלתרמן כבר נחשב למשורר ומחבר פזמונים מוכר ומוערך. השורות הפותחות של כוכבים בחוץ היוו, אפוא, פתחי כניסה לעולם של חידות, המסתתרות מאחורי מראית עין של תיאורים תמימים. כך יצרו שורות אלה 7 את האניגמטיות שאלתרמן שאף אליה מראשית כתיבתו. ואמנם, בקריאת הבית הראשון מנקודת התצפית של רוח הרפאים של ואגאבונד פייטן מקבלים דברי הנווד המזמר משמעות קוהרנטית יותר: עוֹד חוֹז ר ה נּ גּוּן שׁ זּ נ ח תּ ל שׁ ו א / ו ה דּ ר ך עוֹד נּ ה נ פ ק ח ת ל א ר ך " אומר הנווד לעצמו. כיוון שחזר לעולמנו כרוח רפאים, הוא חווה עתה את כל מה שחווה בחייו: אותו ניגון חוזר אליו, לאחר שנדמה היה כאילו זנח אותו במותו (אבל מתברר שזנח אותו "לשוא"), והדרך והשמים והטבע עודם מצפים לו: ו ע נ ן בּ שׁ מ יו ו א יל ן בּ ג שׁ מ יו / מ צ פּ ים עוֹד ל ך, עוֹב ר- א ר ח. אך המשכו של השיר מפתיע וחידתי כביכול אף יותר: ו ה רוּח תּ קוּם וּב ט יס ת נ ד נ דוֹת / י ע ב רוּ ה בּ ר ק ים מ ע ל יך. ו כ ב שׂ ה ו אַיּ ל ת תּ ה י ינ ה ע דוֹת / שׁ לּ טּ פ תּ אוֹת ן ו הוֹס פ תּ ל כ ת רוח? ברקים? כבשה? איילת? כיצד נתקבצו כולם לארבע שורות אלה? כיצד יכולים היו להתרחש כמעט סימולטנית? אבל הם נקבצו ובאו אל רוח רפאים, שאינו כבול לחוקי הזמן והמקום הניוטוניים, ותוך רגע הוא עשוי להימצא הרחק מן השדות הארציים, בסביבה שמימית, שבה ברקים ורוחות אופפים אותו מכל עבר. גם בעלי החיים שהוא חולף על פניהם כבשה ואיילת עשויים להיתפס 6 בספרו פרפר מן התולעת (תשס"א) הצביע דן מירון, בעקבות שימושו של ולטר בנימין במושג הבודלרי "flàneur" (משוטט עירוני), על הופעתה של דמות זו בשירתו המוקדמת של אלתרמן. אבל הנווד האלתרמני שונה ממנו, כמובן. 7 דומה ששירתו מצליחה לתעתע עד היום גם בקוראים מנוסים ובקיאים בקריאת שירה ובפרשנותה, כמו החוקר בועז ערפלי, שמעיר במאמר הנרחב שכתב על כוכבים בחוץ בספרו הנ"ל, כי הזיקות בין השירים המקדימים כל חטיבה מארבע החטיבות שהספר נחלק אליהן "הן זיקות בעייתיות, חתרניות, אפילו סותרניות" (עמ' 239). אך למען האמת הזיקות מופקעות מהקשרן. ומשימתו של הקורא היא לקרוא את הספר כת צ רף שחלקיו הוזחו ועליו להחזירם למקומם.

6 \ 6 גג \ כבבואות שמימיות של בעלי החיים על פני האדמה. כך הוא חורג אפוא מן הנסיבות היומיומיות, האנושיות, מבלי להינתק מבני האנוש, ובעיקר מאהובתו. ואמנם, הבית השלישי בשיר מסכם את מצבו בהווה, ותוך כך מזכיר נשכחות מן הגלגול הקודם: שׁ יּ ד יך ר יקוֹת ו ע יר ך ר חוֹק ה ו ל א פּ ע ם ס ג ד תּ אַ פּ ים ל ח ר שׁ הּ י ר קּ ה ו א שּׁ ה בּ צ חוֹק הּ ו צ מּ ר ת גּשׁוּ מת ע פ ע פּ י ם. ובכן, שום דבר לא נשתנה, והניגון שוב חוזר, והוא שוב נקלע למחזור מתמיד של מחסור ועוני, ולכמיהה תמידית לאישה נערצת. אותה קלות תנועה, קלות עד כדי ריחוף, אופיינית לנווד המזמר גם בשיר השלישי בקובץ, "הרוח עם כל אחיותיה". בשיר זה הוא יוצא לשוט על פני ארץ, והמראות מתגלים אליו מנקודת התצפית של רוח רפאים הנחבט על ידי סופה ובמקצת אף מרחף עמה. תחילה הוא נהדף אל גדר כלשהי, אך לפתע הוא מרגיש "איזה רוחב חדש, איזה כוח אימים, / איזו יד על ראשי מגבוה..." ואחר כך הוא משקיף על הדרכים מנקודת תצפית שממנה כל כדור הארץ נראה בשלמותו: "לו ידעת אלי -- הדרכים כה חוורו/ הפכות סופותיך יפו ונושנו. / הכוכב הרועד מחפש בגפרור / את כדור הארץ שלנו" (עמ' 11) ובהמשך שוב קרבים המראות וחולפים על פניו במהירות הסופה: "ושווקיך עוברים על פני בנגיעה / וברעם הזה הנפתח ממולי". בשיר השמיני בספר, "אל הפילים", רוח הרפאים הנלהב נישא אל העננים. במעיל קיץ פשוט הוא יוצא לטייל "בין פילי השמים", להצטרף "אל כחולי השיער / אליהם / רכי הכרס", הבוססים "בטיט השקיעה הוורוד, / אדומים ונוגים". מנקודת תצפית פנורמית זו, התבל, לא חבל ארץ כלשהו אלא התבל כולה, פרושה לפניו לרוחב ולגובה, וכהלך שבא "מארצות תענית", הוא חש אהבה אין-קץ לתבל זו וליופיה: ו ע רב. ע רב י פ ה בּ עוֹל ם. שׁ ק יע ה ה פּ רוֹת שׁ בּ אָחוּ גּ עוּ ה. ו סוֹף א ין ל דּ ר ך ה זּ את ה עוֹ לה. סוֹפ י ה דּ ר כ ים ה מּ ה ר ק גּ ע גּוּ ע. לאהבה גדולה זו לעולם ולהתפעמות זו מיופיו יש הנמקה ברוח המימזיס של הריאליזם הפסיכולוגי. כרוח מת שחזר אל העולם לאחר מותו - רגשות האהבה וההערצה ליפי העולם נוצרו והתגברו בו בשל זרותו וארעיותו. כמי שבא מן החוץ הוא מתבונן בתבל מנקודת ראות המבליטה על דרך ההזרה את יופייה ואת שגיבותה. בהתאם לכך, הוא נמשך אל רבגוניותה, צבעוניותה ובעיקר אל חיוניותה של התבל. כמו האימפרסיוניסטים בזמנם, הנווד השר מנסה ללכוד את הרגע החד פעמי, את המראה האקראי, הבראשיתי המוליד את הדברים מחדש, ומקנה למציאות המוכרת רעננות וקסם. מכאן האוקסימורון הנודע מן השיר "ירח": גּ ם ל מ ר א ה נוֹשׁ ן / י שׁ ר ג ע שׁ ל ה לּ ד ת/ שׁ מ י ם בּ ל י צ פּוֹר/ ז ר ים וּמ ב צּ ר ים/ בּ לּ י ל ה ה סּהוּר / מוּל ח לּוֹנ ך עוֹמ ד ת / ע יר ט בוּל ה בּ בכ י ה צּ ר צ ר ים". שיר זה הוא הצהרה ארס-פואטית, לא פחות משהיא הנמקה לאפיון דמותו של גיבור הספר: הנווד השר הופך בגלגולו ברוח רפאים למעין אמן אימפרסיונסטי שתשוקתו ליפי העולם, היופי המתגלה 8 כפי שמסבירה זיוה שמיר בספרה הנ"ל: "'כבשה' ו'איילת' בשירת אלתרמן אינן רק חיות המרעה המבויתות או המשולחות כי אם גם העננים וגרמי השמים, וזאת לפי שיטת הקורספונדנציות', שעל פיה גם לפילי היער ולדוביו יש מקבילה בשמים" (עמ' 44).

7 2010 גג \ 22 7 בשיאו ברגע החד-פעמי, אינה פחותה מתשוקתו לעלמה הבלתי-מושגת. לכן בשיר האחרון במחזור (שמוצב כמובן הרחק מן הסוף) "תיבת הזמרה נפרדת" הוא מדבר אל "התבל" בלשון נקבה, וכאילו הוא נושא את דבריו באוזני אהובתו: מ ה דּ ב ק תּ י בּ ך תּ ב ל, / שׁ וא ל פ ר ק אוֹ ת ך נ סּ ית י./ מ ה ח כּ ית י ל ך ע ם תּ פּוּח י ך שׁ בּ גּי. ובהקשר זה אי אפשר שלא להזכיר תמונה חד פעמית ובלתי נשכחת שבה מצוירת ל י ל, /כּ ת ל מ יד לג ימ נ ז יס ט ית. // ר ק ה טּ ל ה זּ ה בּ ח פ ן, / ר ק ה שּׁ יר ה זּ ה - ע די, /כּ י גּ ם ל י אָד מוּ בּ א פל / העיר, לא התבל, בדמות עלמה יפהפייה, באמצעות מכחול הזאוגמה: בּ אוֹר וּב ג שׁ ם ה ע יר מ ס ר ק ת, / ה יּ פ ה בּ א מ ת ה יא תּ מ יד בּ י שׁ נ ית. / א ל ך נ א ה יּוֹם ע ם בּ תּי ה צּוֹח ק ת / בּ ין כּ ל ה דּ ב ר ים שׁ נּוֹל דוּ שׁ נ ית. הדברים נולדים בשנית כאשר הם נתפסים בעין הצייר או המשורר בחד פעמיותם, ברגע פתאומי אחד הנותר לעד, ומכאן האוקסימורון מהלך הקסם והחידתי שבו משתמש הזמר הנודד בפנותו אל אהובתו "פתאומית לעד עיני בך הלומות". "פתאומי" משמעו חד-פעמי, כלומר: אקראי. ואמנם, חלק נכבד משירי כוכבים בחוץ "מנציחים" מראות חד-פעמיים, אקראיים ולכן ראויים להנצחה אמנותית: דליקה, שדרות בגשם, סערה, שקיעה, גשם, שוק בשמש, אפילו נאום, שמתגלגל כרוח סערה. וזו המשמעות שהעניק בודלר למ לּ ה 'מודרני' באחת ממסותיו משנת 1845: "מודרני משמעו חולף, 9 חומק, אקראי אותה מחצית האמנות שמחציתה השנייה היא נצחית ובלתי משתנה". הייתה זו מאז ומעולם משאת נפשם של האימפרסיוניסטים - "לתפוס את הרגע כמות שהוא", בניגוד לציירים האקדמיים ששאפו לנצחי ולקבוע, ומשאת נפש זו הושגה לא רק בציוריהם אלא במדיום המודרני מכולם - הצילום. ג'ורג' איסטמן שהמציא זמן לא רב לפני כן, בסוף שנות ה- 80 של המאה ה- 19, את המצלמה האישית הקלה להפעלה, התפאר בכך, שהטכניקה החדשה שלו יודעת להנציח את "הרף העין". בניגוד לאריסטו, שקבע כי המקרה חייב לנבוע מתוך המשמעות, גרס המודרניזם המהפכני שהמשמעות חייבת לנבוע מתוך המקרה. בעיני אלתרמן, התבל ואהובתו הנתפסות בהרף העין המקרי אך הבל יישכח של האמן והאוהב, הן פתאומיות-לעד. וכך הן יישמרו ביצירה האמנותית - באקראיותן הנצחית. פגישה לאין קץ בארץ המתים אם בשיר הראשון בספר תוארה פגישת המת המהלך עם "התבל". הרי השיר השני "פגישה לאין קץ", מוקדש לפגישה המחודשת עם העלמה האהובה. למען הדיוק, יש לומר "אחת העלמות". שכן זהותה של העלמה-האהובה האלתרמנית משתנה חליפות בשירי כוכבים בחוץ, ולרוב היא נעה, כפי שמתארת אותה זיוה שמיר בספריה עוד חוזר הניגון והלך ומלך, וכן במאמר המתפרסם בגיליון זה של גג בין שני קטבים: פעם היא קדושה ופעם - קדשה. פעם היא אותה פונדקית שופעת חיוניות ומעוררת תשוקה, אותה "מפלצת של יופי, של אושר, של קיץ" או אותה בת מוזג, שהיא "לתלפיות יפה משובל עד כתפיים"; ופעם היא עלמה בלתי מושגת אשר הלילה שלה "כבד מזעם, מתשוקות ודשן", והיא משיבה את פני מחזרה ריקם, לאחר שהרחיק לנסוע אליה ברכבת הנמצאת בלב שדות 10 (השיר "תחנת שדות"). בשיר "פגישה לאין קץ" מופיעה העלמה הנערצת כאן היא מרוחקת, 11 מעוררת הערצה וקשה להשגה. כותרת השיר עשויה להיראות מובנת ולא אניגמטית אם קוראים 9 Charles Baudelaire, The Painter of Modern Life and Other Essays. Phaidon Press 1995, Pg למרות שהספר כולו מרחיק עדויות של זמן, מקום, וחוויות אישיות ניכר ששלושת השירים שבמחזור זה נכתבו בעקבות אירוע שהיה בחיי המשורר. 11 כמו זו המופיעה בשירו המתורגם לעיל של שארל טרנה, או כמו רבות מן הנשים הבלתי מושגות והאכזריות במחזותיו ובסיפוריו של חנוך לוין. בגרסתה הקיצונית מתגלמת דמות קבע זו ב'עלמה היפה וחסרת הרחמים', La

8 \ 8 גג \ בו לא כבשיר שנכתב בפואטיקה של המימזיס הריאליסטי אלא מנקודת התצפית של רוח רפאים ששב אל אהובתו: כּ י ס ע ר תּ ע ל י, ל נ צח א נ ג נ ך, / שׁ ו א חוֹמ ה אַצּ יב ל ך, שׁ ו א אַצּ יב דּ ל ת י ם. תּ שׁוּק ת י א ל י ך ו א ל י גּ נּ ך / ו א ל י גּוּפ י ס ח ר ח ר, אוֹב ד י ד י ם. (שם, עמ' 8) הצירוף "פגישה לאין-קץ" תואר על ידי זיוה שמיר (עוד חוזר הניגון, עמ' 82), ובצדק, כאחד הצירופים האוקסימורוניים הבולטים בכוכבים בחוץ, וכשיר מפתח של ספר זה. אבל אפשר להבין צירוף זה, כמדומה, גם כפשוטו, לאו דווקא כפרדוקס: אם בחייו השתוקק עובר האורח לפגישה עם אהובתו, עתה כמת - פגישתם תימשך לאין קץ, ואם לא בחייה, הרי - לכשיתאחדו לאחר מותה. גם קריאת המשכו של השיר אינה עולה יפה, אם מבצעים אותה ברגיסטרים של המימזיס הריאליסטי: תּ שׁוּק ת י א ל י ך ו א ל י גּ נּ ך / ו א ל י גּוּפ י ס ח ר ח ר, אוֹב ד י ד י ם, אומר הנווד בלא שלדבריו תהיה ממשות. אבל אם מניחים, שהדובר בשיר הוא רוח רפאים החוזר אל עולמנו, הרי אפשר להבין את השורות הללו ככתבן וכלשונן. כרוח מת, מניעה את הנווד אותה תשוקה לאהובה שידע בחייו, ומנקודת התצפית הגבוהה שלו הוא משקיף על גופו הצונח סחרחר אל גן ביתה. שיר זה מכיל גם את הרמז לפתרון חידת מותו של הנווד. בבית האחרון בשיר מתאר הנווד את מותו בלשון עתיד, אולי משום שמנקודת התצפית של רוח רפאים הוא רואה באחת מראשית עד אחרית: ו א נ י יוֹד ע כּ י ל קוֹל ה תּ ף בּ ע ר י מ ס ח ר ח ר שׁוֹת ו כוֹא בוֹת, יוֹם א ח ד א פּ ל עוֹד פּ צוּע ר אשׁ ל ק ט ף א ת ח יּוּכ נוּ ז ה מ בּין ה מּ ר כּ בוֹת. לשון עתיד זו ממחישה כמדומה את הנאמר בשורות הראשונות של השיר: כּ י ס ע ר תּ ע ל י, ל נ צח א נ ג נ ך, ואמנם, כפי שנפל סחרחר מאהבה, פצוע ראש בין המרכבות, ל ק ט ף א ת "ח יּוּכ נוּ ז ה", חיוך שהורעף אליו מן היושבת באותה כרכרה, כך הוא חוזר ונופל סחרחר שוב ושוב אל אהובתו. אותה כמיהה מן הגובה אל האהובה הבלתי מושגת מתוארת בשיר נודע אחר ("עוד אבוא אל ספך"), בו מופיעה ההתגלמות האחרת של האהובה - לא הגבירה הכבודה במרכבה אלא העלמה בביתה הדל. רוח המת תבוא אל ספה בשפתיים כבות, שכן שפתיו הן שפתי מת: עוֹד אָבוֹא א ל ס פּ ך בּ שׂפ ת י ם כּ בוֹת עוֹד אַצ נ יח א ל י ך י ד י ם. עוֹד אוֹ מר ל ך א ת כּ ל המ לּ ים ה טּוֹבוֹת, שׁ יּ שׁ נ ן, שׁ יּ שׁ נ ן ע ד י ן. ומדוע יצניח אליה ידיים? מפני שהמראה מתואר מגבוה, מנקודת התצפית, שממנה הוא משקיף על אהובתו, ומשם הוא רואה את ביתה הדל, ונזכר כי לפני שהגשים את אהבתו אליה חייו "הוסגרו לחוצות ולתוף", אותן חוצות שבהן נדרס על ידי מרכבה נוסעת. כּ י בּ ית ך ה ע נ י כּ ה ח שׁ ך לע ת ל י ל / ו ע צוּב בּוֹ ו דּ אי ל א ין סוֹף, ו ח יּ י שׁ כּ ר עוּ בּ ל י הגּ יע א ל י ך / ה ס גּ רוּ ל חוּצוֹת ו ל תּ ף.,belle dame sans merci שראשיתה בבלדות מימי הביניים, ועליה כתב ג'ון קיטס באנגלית בלדה הנושאת שם זה ובכך יצר מסורת בספרות הרומנטיקה ואחר כך בספרות המודרנית, ובספרות העברית - היא מתגלמת, למשל, בדמות הבארונית תיאה בחי נישואים של פוגל.

9 2010 גג \ 22 9 השורות הראשונות בבית השלישי של השיר מחזקות את הרושם שזהו שיר זיכרון, המעלה תמונות מעולם החיים, ואילו שלוש השורות האחרונות הן מן החידתיות שבשירי אלתרמן, אם ניגשים לקריאתן באמצעות המילון והתחביר של המימזיס הריאליסטי: אַך פּ ת אוֹם אַ תּ נוֹג ע ת בּיּ ד מ ב ה יק ה, אַ/ תּ פּוֹל ח ת כּ ז כר נ שׁ כּ ח. ה דּ מ מ ה שׁ בּ לב בין דּ פי קה ל ד פי קה / ה דּ מ מ ה ה זּ את / ה יא שׁ לּ ך. דומה כי על רקע כל הנאמר עד כה, אפשר להבין מה משמע "את פולחת כזכר נשכח", אך מה פשרה של ההבטחה החגיגית ש"הדממה בין דפיקה לדפיקה" תהא שי של אהבה לבחירת לבו? וכי איזה אוהב יקדיש לאהובתו דווקא את הדממה בין דפיקות לבו ולא את לבו ממש, ומדוע בכלל יעשה זאת? אבל אם הדברים באים מפי רוח רפאים, הם מקבלים משמעות של הבטחה מחייבת מאוד: כיוון שדפיקות הלב הן סימן החיים, הרי הדממה שביניהן היא היפוכם של החיים. מאחר שהאוהב הוא רוח הרפאים, הוא יכול להבטיח לאהובתו רק את מה שיש לו עתה בעולמו - את המוות. הוא אינו מבטיח להקדיש לה את חייו, כפי שהיה עושה כל טרובדור או שנסונייר ראוי לשמו, אלא את מותו. ומכאן, שאם יגשימו את אהבתם, הנווד יתאחד עם אהובתו לאחר מותה, כפי שאכן קורה בספר שיריו השני של אלתרמן, שמחת עניים, שעליו אדון להלן, אך קודם לכן, אתאר מקצת מן הנסיבות שמתוכן נולדה והמשיכה להתקיים דמות הנווד. לפני כוכבים בחוץ - ואחריהם 12 אל דמות הנווד הגיע אלתרמן כבר בשלב מוקדם מאוד בחייו. מ. דורמן מביא בספרו שיר שכתב נתן אלתרמן הצעיר בן ה- 15, ושמו "ההלך": ה ל ך נוֹד ד ע ם מ קּ לוֹ בּ י דוֹ, / עוֹב ר בּ שּׂ דוֹת, בּ י ע ר ים. ס ע רוֹת א י מּוֹת תּ ת חוֹל ל נ ה ס ב יבוֹ, / י ל ע גוּ לוֹ רוּחוֹת אַכ ז ר ים. ו חוּמוֹת לוֹ י צּ יבוּ בּ ד ר ך שׁ ל כּ פוֹר, / שׁ ל גּ שׁ ם, שׁ ל שׁ ל ג, שׁ ל ע ב, ר ג ל יו ה ם י ק פּ יאוּ, ע ינ יו י ס מּ אוּ, /י ר ט יבוּ בּ ג ד י ס מ ר טוּט יו. אַך הוּא ז קוּף קוֹמ ה ו אַמּ יץ ל ב, י ע ב ר / ו י ב ק יע בּ ינ יה ם לוֹ נ ת יב. א ל י שׁ מ שׁ ה דּ רוֹר ה ר חוֹק ה, ה יּ ח יד ה / א ל כּוֹכ ב ה אוֹר ה ו ה זּ יו. ו ה י ה א ם תּ ר א ה א ת ה ה ל ך ה לּ ז / נ א ח זק א ת רוּחוֹ ו נח ם. כּ י ר חוֹק ה ה יא דּ ר כּוֹ, ח שׁוּכ ה וּכ ב ד ה / ו ה סּ ע ר עוֹד ע ז ו זוֹע ם. מעבר לבוסר השירי, נגלית בשורות אלה דמות המזכירה כמדומה את ההלך שבכוכבים בחוץ: נווד בודד, לבוש סמרטוטים, מנהל מאבק הירואי בסערות, בגשם, בקור אשר יגיע לשיאו עם בואו אל ארץ השמש והדרור שלחופי הים התיכון. באותה שנה ובשנתיים שלאחריה כתב אלתרמן גם לא מעט בלדות, ביניהן גם בלדה על דמותו של שאול המלך, עליו כתב גם חיבור שקרא לפני התלמידים בכיתה, וזכה בשבחים. אך אל הצירוף של הנווד המזמר עם נוסח הבלדה הקלאסית הגיע רק מאוחר 13 יותר, כנראה בתקופת פריס, כשהתוודע לבלדות של פרנסוא ויון, כפי שכותב מנחם דורמן בספרו. אלתרמן חוזר אל דמות הנווד הבלדית כעבור עשרים שנה בשיר הילדים "מסעות בנימין 14 מטודלה", בה תיאר את בנימין שיצא "אל דרכי נדודים" בחרוזים מתנגנים שהולחנו בידי נעמי שמר והיו לפזמון פופולרי תחילה בפי שמעון בר (1961) ואחר כך בביצוע שלישיית הגשש החיוור מנחם דורמן, נתן אלתרמן פרקי ביוגרפיה, עמ' 60. דורמן, שם, שם. שהתפרסם בספר התבה המזמרת, הוצאת מחברות לספרות, 1958.

10 \ 10 גג \ כמו בשיר הנעורים וכמו בכוכבים בחוץ, כך גם כאן הוא מתאר את התגברות הנווד על תלאות הדרך, על סערותיה ורוחותיה המייללות: הוּא ע ב ר נ אוֹת כּ פ ר ו ער ים / ו ה ר ים בּ ם ה רוּח י לּל ה. הוּא ס ב ב ע ר בוֹת וי ער ים / ו ל א נ ח בּ כ ל א לּ ה הוּא, א לּ א ח צ ה גּ לּ י י ם סוֹע ר ים / בּ ספ י נה שׁ נּ ק ר את ק ר וּ לה, כּ י נוֹס ע גּ דוֹל, / כּ י נוֹס ע גּ דוֹל, / ה י ה בּ נ י מ ין מ טּוּ ד לה. אורפאוס מהופך היוצא מארץ המתים להביא את אהובתו בכוכבים בחוץ זהו, כאמור, נווד מת, ובדרך הילוכו הוא חוזר אל העלמות שפגש בעבר, אך אל שלב ההתאחדות עם אהובתו הוא מגיע בספר שהופיע שלוש שנים לאחר כוכבים בחוץ - שמחת עניים. אמנם, הפואטיקה של ספר זה שונה מזו של כוכבים בחוץ אך סימני הבלדה המקאברית, הגלויים כאן כל כך, מאירים בדרך אגב אותם מאפיינים גם בכוכבים בחוץ. קו ההתחלה כאן כבכוכבים בחוץ הוא חזירתו של מת מארץ המתים אל אהובתו. אך מת זה אינו נע ונד על פני ערים וכפרים, פונדקים ושווקים, אינו מנסה לגמוע בעיניו את מראות העולם המעוררים תשוקה ביופיים, אלא הוא מעין אורפאוס מהופך, היוצא מן העולם הבא ושב אל אהובתו החיה בעיר נצורה, כדי לקחתה עמו אל ארץ המתים. עד שיתרחש האיחוד המאווה, הוא מודד צעדיה, מקנא לה ונושא באוזניה קינות, על גורל העיר שעומדת ליפול בידי צר ועל גורלה שלה. לבסוף העיר נופלת, ואהובתו מורדת אליו, אל בור הקבר. דמות האהובה בשמחת עניים מזדהה עם דמות האהובה הענייה המתאבלת על בן זוגה, מכוכבים בחוץ. הוא עומד בחלון הבית ושומע אותה מתייפחת: בּ ל י ל ה ז ה שׁ מ ע תּ י א ת בּ כ י ך בּ כּ ר / ר עוֹת ו ח נוּקוֹת בּ כ ית, בּ ל י ל ה ז ה ע מ ד תּ י בּ ח לּוֹן ה קּ ר /ל ה יוֹת א תּ ך מ בּ ע ד ל זּ כוּכ ית. המת שחזר "מארצות התענית" אינו מרחף עוד בין עננים ומהלך בין פונדקים ושווקים צבעוניים כבכוכבים בחוץ. הרקע סביבו מונוכרומי וקודר. גם נסיבות מותו שונות. בכוכבים בחוץ נרמז כי קיפד את חייו ברחוב עירוני, כאשר נפל "בין המרכבות", בשמחת עניים מתברר כי הוא מת בחרב. אָז ע ל ה ה בּ ר ז ל, בּ תּ י, / ו ה ס יר גּ ם ר אשׁ י מ א ל י ך, ו ד ב ר ל א נוֹת ר בּ ל תּ י / ע פ ר י ה מּ ר דּף נ ע ל י ך. ההבדל הבולט ביותר לעין בין שתי היצירות הוא בפואטיקה המתנזרת מאותה צבעוניות אימז'יסטית 15 ומוסיקליות עשירה שאפיינה את הספר הראשון. החריזה בשמחת עניים היא מונוטונית במתכוון, העולם החיצוני עני במראות ועשיר בצללים והנימה הכללית קודרת. כפי שהראה עוזי שביט בספרו הנזכר לעיל, מוראות מלחמת העולם השנייה שהחלה שנתיים לפני שהספר ראה אור ב נתנו את אותותיהם בעולמה של היצירה. עתה מביא אלתרמן לשיאה את הפואטיקה שהחל לפתח בכוכבים בחוץ, פואטיקת ההפכים 16 הרטוריים. אותה למד, כמו שמעיד ב. ערפלי בספרו משירתו של שלונסקי, המושפעת מצדה משירתם של המשוררים "המקוללים" הצרפתים, בעיקר בודלר ורמבו. ביצירות אלה הכיעור מעוצב כיפה, השטני כמהודר, המפחיד מהלך קסם, והרוע מעורר שמחה. כך נוהג גם אלתרמן 17 בשמחת עניים. שמחת עניים? אוי לשמחה זו. זוהי חגיגתם של המתים ("העניים"), המרקידים את 15 כפי שעמדה על כך זיוה שמיר בספרה הנ"ל. 16 ערפלי, שם, שנאמר, "ארבעה חשובין כמת עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים" (בבלי, מסכת נדרים, ט, סד).

11 2010 גג \ החיים בכינורותיהם ותוך כך מוליכים אותם אלי קבר, באותו ריקוד ימי בינימי המוכר כ danse 18.macabre תחילה מתוודה האוהב המת באוזני אהובתו על יחסו האמביוולנטי אל המשך חייה: "יום יום אתפלל שתכלי כמו נר / שאלי תרודפי בחרב / ויום יום בעדך על פתחים אחזר/ למען תחיי עוד ערב". אבל אז הוא עורך לה חגיגה נוסח ה- : danse macabre ה נּ ה ה נּ רוֹת ו ה יּ י ן, / ו ה נּ ה ה פּ ת ל ב ר ך. / ו ה בּ ט תּ כּ ה ו כ ה ו א ישׁ אַי ן, / ו י ד ע ת כּ י א נ יאוֹר ח ך. / תּ בוֹא ה שּׂ מ ח ה א ל שׁ ל ח ן ע נ יּ ים / בּ לּיל ה ת ק דּ שׁ מוֹע ד / מ שׁ נ ים נ רוֹת אוֹר ע ל פּ ני ע נ יּ ים / וּל ב ב ם ע ם ה אוֹר מוֹע ד. לקראת סוף הספר מגיעה רטוריקת ההפכים האירוניים לשיאים סרקסטיים מקפיאי דם: אָב נוֹר א ו נוֹ צר ו ל מּ ות קוֹצ ר / ל ש מ ח ה וּ ל שׂשׂוֹן י לּ ד נוּ! / מ ן ה ע יר ה מּ ד בּ ר ת ח צ ר, ח צ ר, / ל ש מ ח ה וּ לשׂ שׂוֹן אָב נוֹר א ו נוֹ צר / תּ ע לה ר נּ ת נוּ אָב ד נוּ! מן הבלדות עד מגש הכסף מחשבות מקאבריות מצמררות לא הרפו, כמובן, מאלתרמן גם לאחר חיבור שמחת עניים. ב הופיע ספר תרגומיו בלדות ישנות ושירי זמר של אנגליה וסקוטלנד, ובהם הבלדה "אדוארד אדוארד" על בן הרוצח את אביו לפי בקשת אמו, ו"שלושה בני עורב", על עלמה המגלה גווית אביר ביער, נושקת לפצעיו ולוקחת אותו עמה לביתה, אך בלילה היא מתה, כי נישקה פצעים של איש מת. אפילו שניים משיריו המוכרים ביותר, "מגש הכסף" ו"האם השלישית" מציגים דמויות של מתים מהלכים. ב"מגש הכסף", בו שימש המשורר פה לרבים בימי מלחמת השחרור, שני לוחמים צעירים מתייצבים מול האומה, ומצהירים שהם "מגש הכסף" שעליו הוגשה המדינה, ולא ברור אם חיים הם או רוחות רפאים: ע י פ ים ע ד בּ ל י ק ץ, נ ז יר ים מ מּ ר גּוֹע / ו נוֹט פ ים ט ל ל י נ עוּר ים ע ב ר יּ ים... דּ ם ה שּׁ נ י ם י גּ שׁוּ ו ע מ דוּ ע ד בּ ל י נוֹע / ו א ין אוֹת א ם ח יּ ים ה ם אוֹ א ם י רוּי ים. ואילו בבלדה "האם השלישית" אומרת האם השלישית בשורה המהווה את שיאו הדרמטי של השיר: "הוּא הוֹ ל ך בּ שׂד ת.וֹ הוּא י גּי ע עד כּאן./ הוּא נוֹ שׂא בּ לבּוֹ כּדּוּר ע פ רת. נראה שמאחורי החזות הציבורית של "המשורר הלאומי", הקונפורמיסט המפ"איניק, איש המוסר ובעל החזון, נחבאה נפשו של משורר "מקולל" רווי פאתוס חתרני נוסח בודלר-ורלן- 19 רמבו. והיטיבה לתמצת הוויה זו זיוה שמיר, בספרה החדש הלך ומלך בו הצביעה על האופי הדואליסטי של אלתרמן, האיש ויצירתו. אך אולי יותר מכולם היה מודע לכך אלתרמן עצמו, שכתב על עצמו בפרץ חושפני בשיר "אגרת" שבכוכבים בחוץ: ל ך ע ינ י ה יּוֹם פּ קוּחוֹת כּ פ תאוֹ מ ים, א ל י שׁ לּ י א נ י תּ מ ים. א נ י זוֹכ ר, בּ ר עוֹת ה שּׁ מ שׁ ע ל ה מּ י ם נוֹל ד תּ י ל פ נ יך תּ אוֹמ ים. נתן אלתרמן בתש"ח (באדיבות מרכז קיפ, אוניברסיטת ת"א) הופיע לראשונה בגיליון גג מס. 22 יולי 2010 בעריכת חיים נגיד, בהוצאת איגוד הסופרים בישראל כפי שכותבת זיוה שמיר בספרה הנ"ל. זיוה, שמיר, הלך ומלך, אלתרמן בוהמיין ומשורר לאומי, הוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד, 2010